<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ט</h1>
<h2>דף ו:</h2>
בפרק קמא דב"ב (ו' א'—ב'), המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזיזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובתרביץ החצר וברחבה שאחורי הבתים ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים משתמש בהם ובכל אלו הדברים הולכים אחר המנהגים הידועים להם (רמב"ם שכירות פ"ו ה"א). בב"מ פרק השואל (ק"א ב') ת"ר, המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות לו נגר ומנעול וכל כיוצא באלו הדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות, והשוכר אותו חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הרי זה עושה משל עצמו (רמב"ם שכירות פ"ו ה"ג). עוד שם (ק"ב א') המשכיר חצרו סתם לא השכיר הרפת שבה (שם ה"ב). והזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל להוציאו ואם יש מנהג הולכים אחר המנהג בד"א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם היו הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים (רמב"ם שם ה"ה ועי' ראב"ד ומ"מ).
<h2>דף כא:</h2>
אמרינן בפרק שני דב"ב אמר רבא, שהנוטע אילנות לבני המדינה הפסיד וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, ומקיז דם שהרג או חבל והסופר שטעה בשטרות ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעיות כלל הדבר בכל פסידה שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן הפועלים ומסלקין אותם בלא התראה (ע"פ רמב"ם שכירות פ"י ה"ז ע"ש). ומלמד תינוקות גם הוא השעה שהוא לומד טעיות היא אבודה אע"ג דשבשתא ממילא נפקא (תד"ה ומקרי).
<h2>דף ע:</h2>
אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדים או שלא בעדים משפט אחד להם כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו [משבועה אלא לפוטרו] מלשלם (רמב"ם שכירות פ"ב ה"ח). משניות שלמות מצינו במסכת שבועות שבענין הפקדון דמודה מקצת חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דסלע הלויתני עליו (מ"ג א') דבעל המשכון תובע, וכי ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (שם), וכי ההיא דעשר גפנים טעונות מסרתי לך (מ"ב ב'). ומה שאנו אומרים בפרק הגוזל (ב"ק ק"ז א' ותו' כפי' ריב"א) לדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרים שאנו למדין ממנו שלא יתחייב בשבועה כי אם בהודאה במקצת אמלוה הוא דכתיב, אפרשת אם כסף תלוה את עמי, גם אמלוה רוצה לומר כי מלוה ופקדון דין אחד להם לפיכך אין להעמיד דבר זה אלא בטענה השוה לשניהם כגון לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כזה לא יתחייב בשניהם אא"כ הודה במקצת, אבל בטענה דנאנסו שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא שום הודאה מפני שאין שייך כאן דברי רבה שאומר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה שאין אדם מעיז פניו וכו' כי בטענת נאנסה מעיז ומעיז לפי שאין חברו מכיר בשקרו וזהו מה שאומר התלמוד בפרק המוכר הבית (ב"ב ע' ב') ואי אמר לו נאנסו לאו שבועה בעי. אבל לרמי בר חמא שאומר בפרק השואל (ב"מ צ"ח א') ובפ"ק דבבא מציעא (ה' ב') אין עירוב פרשיות כתוב כאן אף בטענת נאנסו צריך הודאה ולא יתחייב כי אם בשלש פרות באחת כופר ובאחת מודה ובאחת אומר נאנסה, ואין הלכה כמותו שהרי סוגית התלמוד חולקת עליו כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית וגם בתחילת מסכת סנהדרין (ב' ב') מעמיד סתם משנתינו כדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן.
שנינו בפרק הפועלים (ב"מ צ"ד א') מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן תניא (שם) שמתנה בעל הפקדון על שומר חנם ושומר שכר להתחייב בכל כשואל, שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון קיים ואין צריך קניין ולא עדים (ע"פ לשון רמב"ם שכירות פ"ב ה"ט) כדאמר רבי יוחנן שם שבאותה הנאה שמאמינו גמר ומשעבד נפשיה. טען זה שהיה שם תנאי והשומר אומר שלא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת שומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי (רמב"ם שם ה"י), טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הא ביתי קמך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זה וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידים ולא בגרם שגרם לו שיהא חייב לשלם (רמב"ם שם הי"א ע"ש). זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאמר כך היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה התביעה בינינו הרי הנשבע נשבע היסת ונפטר (רמב"ם שם הי"ב). אפילו הפקיד אצלו בעדים אמרינן במסכת שבועות (מ"ה ב') שאין צריך להחזיר לו בעדים בד"א כשלא היה שם שטר אבל המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא בפרק כל הנשבעין. ופירש רבינו יעקב (תד"ה בשטר) ורבינו משה (שם) בד"א בשאינו רוצה לישבע אבל אם הוא רוצה לישבע נשבע השומר בנקיטת חפץ שהחזרתי מגו דאי בעי למימר נאנסו, וכשם שאם טען שנאנס נשבע מן התורה בנקיטת חפץ כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע (לשון רמב"ם שם) וכן מוכיח בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע' ב' ע"ש בתד"ה סוף).
